ניסים של ישו
עכשיו יש גם הרבה דברים אחרים שישוע עשה. אם כל אחד מהם ייכתב, אני מניח שהעולם עצמו לא יכול היה להכיל את הספרים שייכתבו. (יוחנן 21:25)
ישוע שינה מים ליין (יוחנן ב':1-11)
ביום השלישי התקיימה חתונה בכנא שבגליל. אמו של ישוע הייתה שם, וישוע ותלמידיו הוזמנו גם הם לחתונה. כשהיין נגמר, אמרה לו אמו של ישוע: "אין להם עוד יין." "אישה, למה את מערבת אותי?" ישוע השיב. "שעתי עדיין לא הגיעה." אמרה אמו למשרתים: "עשו כל מה שהוא אומר לכם." בסמוך ניצבו שישה צנצנות מים מאבן, מהסוג ששימשו את היהודים לרחיצה טקסית, שכל אחת מהן מכילה בין עשרים לשלושים ליטר. ישוע אמר למשרתים: "מלאו את הצנצנות במים"; אז הם מילאו אותם עד אפס מקום. אחר כך אמר להם: "הוציאו עכשיו קצת וקחו אותו לאדון המשתה." הם עשו זאת, ועורך המשתה טעם את המים שהפכו ליין. הוא לא הבין מאיפה זה הגיע, למרות שהמשרתים ששאבו את המים ידעו. אחר כך קרא לחתן הצידה ואמר: "כולם מוציאים תחילה את היין המובחר ואחר כך את היין הזול יותר אחרי שהאורחים שתו יותר מדי; אבל שמרת את הטוב ביותר עד עכשיו." מה שישוע עשה כאן בקנה שבגליל היה הראשון מהאותות שדרכם גילה את תהילתו; ותלמידיו האמינו בו.
ישוע ריפא את בנו של האציל (יוחנן ד' 46-47)
פעם נוספת ביקר בקנה שבגליל, שם הפך את המים ליין. והיה איש מלכות פלוני שבנו שכב חולה בכפר נחום. כששמע האיש הזה שישוע הגיע מיהודה לגליל, הוא הלך אליו והתחנן שיבוא לרפא את בנו, שהיה קרוב למוות.
גרירת הדגים הגדולה (לוקס ה':1-11)
יום אחד כשישוע עמד ליד אגם ג'נסרת, האנשים התגודדו סביבו והקשיבו לדברי אלוהים. הוא ראה על שפת המים שתי סירות, שהותירו שם הדייגים, ששטפו את הרשתות שלהם. הוא נכנס לאחת הסירות, זו השייכת לסיימון, וביקש ממנו להוציא מעט מהחוף. אחר כך התיישב ולימד את האנשים מהסירה. כשסיים לדבר, אמר לשמעון: "צא למים עמוקים והורד את הרשתות לתפוס." סיימון ענה, "מאסטר, עבדנו קשה כל הלילה ולא תפסנו כלום. אבל בגלל שאתה אומר זאת, אפיל את הרשתות." לאחר שעשו זאת, הם תפסו מספר כה גדול של דגים שהרשתות שלהם החלו להישבר. אז הם סימנו לשותפיהם בסירה השנייה שיבואו לעזור להם, והם באו ומילאו את שתי הסירות עד כדי כך שהחלו לשקוע. כששמעון פטרוס ראה זאת, הוא נפל על ברכיו של ישוע ואמר, "לך ממני, אדוני; אני אדם חוטא!" כי הוא וכל חבריו נדהמו מתפיסת הדגים שלקחו, וכך גם ג'יימס ויוחנן, בני זבדי, שותפיו של שמעון. ואז ישוע אמר לשמעון: "אל תפחד; מעתה ואילך תדוג אנשים." אז הם משכו את סירותיהם על החוף, עזבו הכל והלכו אחריו.
ישוע גירש רוח טמאה (מרקוס א' 23-28)
בדיוק אז צעק אדם בבית הכנסת שלהם שהיה אחוז רוח טמאה, "מה אתה רוצה איתנו, ישוע מנצרת? באת להשמיד אותנו? אני יודע מי אתה - הקדוש של אלוהים!" "תהיה בשקט!" אמר ישו בחומרה. "צא ממנו!" הרוח הטמאה טלטלה את האיש בעוצמה ויצאה ממנו בצרחה. האנשים כולם כל כך נדהמו שהם שאלו זה את זה, "מה זה? הוראה חדשה - ועם סמכות! הוא אפילו נותן פקודות לרוחות טמאות והן מצייתות לו". הידיעה עליו התפשטה במהירות בכל אזור הגליל.
ישוע ריפא את חמותו של פטרוס מחום (סימן א' 30-31)
חמותו של שמעון הייתה במיטה עם חום, ומיד סיפרו עליה לישוע. אז הוא ניגש אליה, אחז בידה ועזר לה לקום. החום עזב אותה והיא החלה לחכות להם.
ישוע ריפא מצורע (סימן א' 40-45)
בא אליו אדם עם צרעת והתחנן בפניו על ברכיו: "אם תרצה, תוכל לנקות אותי". ישו התמרמר. הוא הושיט את ידו ונגע באיש. "אני מוכן," הוא אמר. "תהיה נקי!" מיד עזבה אותו הצרעת והוא התנקה. ישוע שלח אותו מיד עם אזהרה חזקה: "תראה שלא תספר זאת לאיש. אבל לך הראו את עצמך לכהן והקריב את הזבחים אשר צוה משה על טהוריך לעדה לכם." במקום זאת, הוא יצא והחל לדבר בחופשיות, והפיץ את החדשות. כתוצאה מכך, ישוע לא יכול היה להיכנס יותר לעיר בגלוי אלא נשאר בחוץ במקומות בודדים. ובכל זאת האנשים עדיין הגיעו אליו מכל מקום.
ישוע ריפא את משרתו של הcenturion (מתי 8:5-13)
כאשר ישוע נכנס לכפר נחום, בא אליו מפקד מאה וביקש עזרה. "אדוני," אמר, "המשרת שלי שוכב בבית משותק, סובל נורא." אמר לו ישוע: "האם אבוא לרפא אותו?" ענה לו הcenturion: "אדוני, לא מגיע לי שתבוא תחת קורת הגג שלי. אבל רק אמור את המילה, ועבדי ירפא. כי אני עצמי אדם תחת סמכות, עם חיילים תחתיי. אני אומר לזה, 'לך', והוא הולך; וההוא, 'בוא', והוא בא. אני אומר למשרתי 'עשה את זה' והוא עושה את זה". כאשר ישוע שמע זאת, הוא נדהם ואמר לבאים אחריו, "באמת אני אומר לכם, לא מצאתי איש בישראל בעל אמונה כה גדולה. אני אומר לכם כי רבים יבואו ממזרח וממערב, ויתפסו את מקומם במשתה עם אברהם יצחק ויעקב במלכות השמים. אבל נתיני המלכות יושלכו החוצה, אל החושך, שם יהיו בכי וחריקת שיניים". ואז ישוע אמר למפקד המאה, "לך! תן לזה להיעשות בדיוק כפי שהאמנת שזה יקרה." ועבדו נרפא באותו רגע.
ישוע הקים את בנה של האלמנה מהמתים (לוקס ז':11-18)
זמן קצר לאחר מכן הלך ישוע לעיירה בשם נאין, ותלמידיו וקהל רב הלכו איתו. כשהתקרב לשער העיירה, הוצא אדם מת - הבן היחיד של אמו, והיא הייתה אלמנה. וקהל רב מן העיירה היה עמה. כאשר ה' ראה אותה, ליבו יצא אליה ואמר: "אל תבכי". אחר כך עלה ונגע במשאה שהם נושאים אותו, והנשאים עמדו במקום. הוא אמר, "איש צעיר, אני אומר לך, קום!" המת התיישב והתחיל לדבר, וישוע החזיר אותו לאמו. כולם התמלאו ביראה והיללו את אלוהים. "נביא גדול הופיע בקרבנו", אמרו. "אלוהים בא לעזור לעמו." הידיעה הזו על ישוע התפשטה ברחבי יהודה והארץ שמסביב. תלמידיו של יוחנן סיפרו לו על כל הדברים האלה. מתקשר לשניים מהם.
ישוע השכך את הסערה (מתי 8:23-27)
ואז הוא נכנס לסירה ותלמידיו הלכו אחריו. לפתע עלתה על האגם סערה זועמת כך שהגלים שטפו את הסירה. אבל ישו ישן. הלכו התלמידים והעירו אותו, ואמרו: "אדוני, הושיע אותנו! אנחנו הולכים לטבוע!" הוא ענה, "אתם חסרי אמונה, למה אתה כל כך מפחד?" אחר כך קם וגער ברוחות ובגלים, והיה רגוע לגמרי. הגברים נדהמו ושאלו: "איזה מין אדם זה? אפילו הרוחות והגלים מצייתים לו!"
ישוע ריפא שני שדים (מתי 8:28-34)
כשהגיע לצד השני באזור הגדארנים, פגשו אותו שני גברים אחוזי שדים שהגיעו מהקברים. הם היו כל כך אלימים שאף אחד לא יכול היה לעבור בדרך הזו. "מה אתה רוצה איתנו, בן אלוהים?" הם צעקו. "האם באת לכאן כדי לענות אותנו לפני המועד שנקבע?" מרחק מה מהם האכיל עדר גדול של חזירים. השדים הפצירו בישו, "אם תגרש אותנו, שלח אותנו לעדר החזירים". אמר להם: "לכו!" אז הם יצאו ונכנסו לתוך החזירים, וכל העדר מיהר במורד הגדה התלולה לתוך האגם ומת במים. המטפלים בחזירים ברחו, נכנסו לעיר ודיווחו על כל זה, כולל על מה שקרה לבעלי השדים. ואז כל העיר יצאה לפגוש את ישוע. וכאשר ראו אותו, התחננו בו שיעזוב את אזורם.
ישוע ריפא את המשותק (מתי ט':1-8)
ישו נכנס לסירה, חצה והגיע לעיר שלו. כמה גברים הביאו אליו אדם משותק, שוכב על מחצלת. כאשר ראה ישוע את אמונתם, הוא אמר לאיש: "תלבב לב, בן; חטאיך נסלחים." אז אמרו לעצמם כמה ממורי החוק: "האיש הזה מגדף!" בהכירו את מחשבותיהם, אמר ישוע, "מדוע אתם שומרים על לבכם מחשבות רעות? מה יותר קל: לומר 'נסלחו חטאיך' או לומר 'קום ותלך'? אבל אני רוצה שתדע ש- בן אדם יש לו סמכות עלי אדמות לסלוח על חטאים." אז הוא אמר למשותק: "קום, קח את המחצלת שלך ולך הביתה." ואז האיש קם והלך הביתה. כשהקהל ראה זאת, התמלאו יראת כבוד; והם היללו את אלוהים, אשר נתן סמכות כזו לאדם.
ישוע הקים את בתו של השליט מהמתים (מתי ט':18-26)
בעודו אומר זאת, בא ראש בית הכנסת וכרע ברך לפניו ואמר: "הבת שלי מתה זה עתה. אבל בוא ושם עליה ידך והיא תחיה." ישוע קם והלך איתו, וכך גם תלמידיו. בדיוק אז אישה שהייתה נתונה לדימום במשך שתים עשרה שנה ניגשה מאחוריו ונגעה בשולי גלימתו. היא אמרה לעצמה, "אם רק אגע בגלימה שלו, ארפא." ישוע הסתובב וראה אותה. "תלבבי, בת," הוא אמר, "האמונה שלך ריפאה אותך." והאשה נרפאה באותו רגע. כשישוע נכנס לביתו של מנהיג בית הכנסת וראה את הקהל הרועש ואנשים מנגנים במקטרות, הוא אמר, "לך מפה. הילדה לא מתה אלא ישנה". אבל הם צחקו עליו. לאחר שהקהל הוצא החוצה, הוא נכנס ולקח את הילדה בידה, והיא קמה. הידיעה על כך התפשטה בכל האזור הזה.
ישוע ריפא אישה מדליפת דם (לוקס ח:43-48)
והיתה שם אישה שהייתה נתונה לדימום במשך שתים עשרה שנה, אבל איש לא הצליח לרפא אותה. היא ניגשה מאחוריו ונגעה בשולי גלימתו, ומיד נפסק הדימום שלה. "מי נגע בי?" שאל ישו. כשכולם הכחישו זאת, אמר פיטר, "אדון, האנשים מצטופפים ולוחצים נגדך." אבל ישוע אמר: "מישהו נגע בי; אני יודע שהכוח יצא ממני". ואז האשה, שראתה שאינה יכולה להתעלם מעיניה, באה רועדת ונפלה לרגליו. בנוכחות כל האנשים היא סיפרה מדוע נגעה בו וכיצד נרפאה מיד. ואז הוא אמר לה: "בת, אמונתך ריפאה אותך. לך לשלום."
ישוע פקח את עיניהם של שני עיוורים (מתי ט':27-31)
כאשר ישוע המשיך משם, שני עיוורים הלכו אחריו, קראו: "רחם עלינו, בן דוד!" כשהלך פנימה, באו אליו העיוורים, והוא שאל אותם: "האם אתם מאמינים שאני מסוגל לעשות זאת?" "כן, אדוני," הם ענו. אחר כך נגע בעיניהם ואמר: "על פי אמונתך יעשה לך"; וחזרה ראייתם. ישוע הזהיר אותם בחומרה, "תראה שאף אחד לא יודע על זה." אבל הם יצאו והפיצו את החדשות עליו בכל האזור הזה.
ישוע שחרר את לשונו של אדם שלא ידע לדבר (מתי ט':32-33)
בזמן שהם יצאו, הובא אל ישוע אדם שהיה שדים ולא ידע לדבר. וכאשר גורש השד, דיבר האיש שהיה אילם. הקהל נדהם ואמר: "דבר כזה לא נראה מעולם בישראל".
ישוע ריפא נכה בבריכה בשם בת'סדה (יוחנן ה':1-9)
זמן מה לאחר מכן, עלה ישוע לירושלים לאחד החגים היהודיים. כעת יש בירושלים ליד שער הכבשים בריכה, אשר בארמית נקראת בתסדה והיא מוקפת בחמש עמודים מקורות. כאן נהגו לשקר מספר רב של נכים - עיוורים, צולעים, משותקים. מי שהיה שם היה נכה שלושים ושמונה שנה. כאשר ראה אותו ישוע שוכב שם ונודע שהוא היה במצב זה זמן רב, הוא שאל אותו: "האם אתה רוצה להבריא?" "אדוני", ענה הנכה, "אין לי מי שיעזור לי להיכנס לבריכה כשהמים בורחים. בזמן שאני מנסה להיכנס, מישהו אחר יורד לפניי". ואז אמר לו ישוע: "קום! הרם את המחצלת שלך ותלך." מיד נרפא האיש; הוא הרים את המחצלת שלו והלך. היום שבו זה התרחש היה יום שבת.
ישוע החזיר יד קמלה (מתי י"ב:10-13)
ואדם עם יד מצומקת היה שם. בחיפוש אחר סיבה להגיש כתב אישום נגד ישוע, הם שאלו אותו, "האם מותר לרפא בשבת?" אמר להם: אם למישהו מכם יש כבש והוא נופל לבור בשבת, האם לא תחזיקו בו ותרימו? כמה שווה אדם מכבשה! לכן מותר להטיב בשבת”. אחר כך אמר לאיש: הושט את ידך. אז הוא מתח אותו והוא שוחזר לחלוטין, צליל בדיוק כמו השני.
ישוע ריפא אדם אחוז שדים (מתי 12:22)
אחר כך הביאו לו גבר שדים עיוור ואילם, וישוע ריפא אותו, כדי שיוכל גם לדבר וגם לראות.
ישוע האכיל לפחות חמשת אלפים אנשים (מתי י"ד:15-21)
כשהערב התקרב, באו אליו התלמידים ואמרו: "זה מקום נידח, וכבר נהיה מאוחר. שלח את ההמונים, כדי שיוכלו ללכת לכפרים ולקנות לעצמם אוכל". ישוע השיב: "הם לא צריכים ללכת. אתה נותן להם משהו לאכול." "יש לנו כאן רק חמש כיכרות לחם ושני דגים," הם ענו. "תביא אותם לכאן אלי," הוא אמר. והוא הורה לעם לשבת על הדשא. לקח את חמש הלחם ואת שני הדגים והרים את מבטו לשמים, הודה ושבר את הלחם. אחר כך נתן אותם לתלמידים, והתלמידים נתנו אותם לעם. כולם אכלו ושבעו, והתלמידים אספו שתים עשרה סלסילות של חתיכות שבורות שנותרו. 21 מספר האוכלים היה כחמשת אלפים איש, מלבד נשים וילדים.
ישוע ריפא אשת כנען (מתי ט"ו:22-28)
אישה כנענית מאותה סביבה באה אליו וזעקה: "אדוני בן דוד, רחם עלי! הבת שלי אחוזת שדים וסובלת נורא". ישוע לא ענה לאף מילה. אז באו אליו תלמידיו ודחקו בו: "שלח אותה, כי היא כל הזמן זועקת אחרינו". הוא ענה: "נשלחתי רק לכבשה האבודה של ישראל". באה האשה וכרעה ברך לפניו. "אלוהים, עזור לי!" היא אמרה. הוא ענה: "לא נכון לקחת את הלחם של הילדים ולזרוק אותו לכלבים". "כן, אדוני," היא אמרה. "אפילו הכלבים אוכלים את הפירורים שנופלים משולחן אדונם." ואז ישוע אמר לה, "אישה, יש לך אמונה גדולה! בקשתך מתקבלת". ובתה נרפאה באותו רגע.
ישוע ריפא אדם חירש ואילם (מרקוס ז' 31-37)
אז עזב ישוע את סביבת צור ועבר דרך צידון, עד הכנרת ואל אזור הדקאפוליס. שם כמה אנשים הביאו אליו אדם חירש ובקושי יכול לדבר, והם הפצירו בישו להניח עליו את ידו. לאחר שלקח אותו הצידה, הרחק מהקהל, ישוע הכניס את אצבעותיו לאוזניו של האיש. ואז הוא ירק ונגע בלשונו של האיש. הוא הרים את מבטו לשמים ובאנחה עמוקה אמר לו: "אפתה!" (שפירושו "תיפתח!"). לאחר מכן, אוזניו של האיש נפתחו, לשונו התרופפה והוא החל לדבר ברור. ישוע ציווה עליהם לא לספר לאיש. אבל ככל שהוא עשה זאת יותר, כך הם המשיכו לדבר על זה. אנשים היו המומים בתדהמה. "הוא עשה הכל טוב," הם אמרו. "הוא אפילו גורם לחירשים לשמוע ולאלמים לדבר."
ישוע האכיל לפחות ארבעת אלפים אנשים (מתי ט"ו:32-39)
ישוע קרא אליו את תלמידיו ואמר: "אני מרחם על האנשים האלה; הם כבר היו איתי שלושה ימים ואין להם מה לאכול. אני לא רוצה לשלוח אותם רעבים, אחרת הם עלולים להתמוטט בדרך". ענו תלמידיו, "איפה נוכל להשיג מספיק לחם במקום המרוחק הזה כדי להאכיל קהל כזה?" "כמה לחמים יש לך?" שאל ישו. "שבעה," הם ענו, "וכמה דגים קטנים." הוא אמר לקהל להתיישב על הארץ. אחר כך לקח את שבע הלחם ואת הדגים, ולאחר שהודה, שבר אותם ונתן לתלמידים, והם בתורם לעם. כולם אכלו והיו מרוצים. לאחר מכן אספו התלמידים שבעה סלים מלאים של חתיכות שבורות שנותרו. מספר האוכלים היה ארבעת אלפים איש, מלבד נשים וילדים. לאחר שישוע שלח את ההמון, הוא נכנס לסירה והלך לסביבת מגדן.
ישוע פתח את עיניו של עיוור (מרקוס ח:22-26)
הם הגיעו לבית ציידה, וכמה אנשים הביאו עיוור והתחננו לישו שייגע בו. הוא אחז בידו של העיוור והוביל אותו אל מחוץ לכפר. כאשר ירק על עיניו של האיש והניח עליו את ידיו, שאל ישוע: "האם אתה רואה משהו?" הוא הרים את מבטו ואמר: "אני רואה אנשים; הם נראים כמו עצים שמסתובבים." שוב ישוע הניח את ידיו על עיניו של האיש. ואז נפקחו עיניו, ראייתו חזרה, והוא ראה הכל בבירור. ישוע שלח אותו הביתה ואמר: "אל תכנס אפילו לכפר."
ישוע ריפא ילד שהיה מוכה על ידי שד (מתי יז:14-21)
כשהגיעו אל ההמון, ניגש אדם אל ישוע וכרע ברך לפניו. "אדוני, רחם על בני," אמר. "יש לו התקפים והוא סובל מאוד. לעתים קרובות הוא נופל לתוך האש או לתוך המים. הבאתי אותו אל תלמידיכם, אך הם לא יכלו לרפאו". "אתם הדור הכופר והסוטה," השיב ישוע, "כמה זמן אשאר אתכם? כמה זמן אני אסבול אותך? תביא את הילד לכאן אלי." ישוע גער בשד, והוא יצא מהנער, והוא נרפא באותו רגע. ואז הגיעו התלמידים אל ישוע ביחידות ושאלו, "מדוע לא יכולנו לגרש אותו?" הוא ענה, "בגלל שיש לך כל כך מעט אמונה. באמת, אני אומר לכם, אם יש לכם אמונה קטנה כזרע חרדל, אתם יכולים לומר להר הזה 'עוז מכאן לשם' והוא יזוז. שום דבר לא יהיה בלתי אפשרי עבורך."
ישוע פתח את עיניו של אדם שנולד עיוור (יוחנן ט':1-38)
תוך כדי דרכו, הוא ראה אדם עיוור מלידה. שאלו אותו תלמידיו: "רבי, מי חטא, האיש הזה או הוריו, שנולד עיוור?" "לא האיש הזה ולא הוריו חטאו," אמר ישוע, "אבל זה קרה כדי שיוצגו בו מעשי אלוהים. כל עוד יום, עלינו לעשות את מעשיו של מי ששלח אותי. הלילה מגיע, כשאף אחד לא יכול לעבוד. בזמן שאני בעולם, אני האור של העולם". לאחר שאמר זאת, הוא ירק על הקרקע, הכין מעט בוץ עם הרוק והניח אותו על עיניו של האיש. "לך," אמר לו, "רחץ בבריכת השילוח" (פירוש המילה הזו "נשלח"). אז הלך האיש ורחץ, וחזר הביתה רואה. שכניו ואלה שראו אותו בעבר מתחנן שאלו: "האם זה לא אותו אדם שנהג לשבת ולהתחנן?" היו שטענו שכן. אחרים אמרו, "לא, הוא רק דומה לו." אבל הוא עצמו התעקש, "אני האיש." "אז איך נפקחו עיניך?" הם שאלו. הוא ענה, "האיש שהם מכנים ישו הכין קצת בוץ ושם אותו על העיניים שלי. הוא אמר לי ללכת לסילעם ולשטוף. אז הלכתי ושטפתי, ואז יכולתי לראות." "איפה האיש הזה?" שאלו אותו. "אני לא יודע," הוא אמר.
הם הביאו אל הפרושים את האיש שהיה עיוור. היום שבו עשה ישוע את הבוץ ופקח את עיניו של האיש היה השבת. לכן שאלו אותו גם הפרושים כיצד קיבל את ראייתו. "הוא שם לי בוץ על העיניים", ענה האיש, "ושטפתי, ועכשיו אני רואה". כמה מהפרושים אמרו: "האיש הזה אינו מאלוהים, כי הוא אינו שומר שבת." אבל אחרים שאלו, "איך חוטא יכול לבצע סימנים כאלה?" אז הם נחלקו. ואז הם פנו שוב אל העיוור, "מה יש לך לומר עליו? הוא פקח את העיניים שלך." האיש ענה: "הוא נביא". הם עדיין לא האמינו שהוא היה עיוור וקיבל את ראייתו עד ששלחו להביא את הוריו של האיש. "האם זה הבן שלך?" הם שאלו. "זה האחד שאתה אומר שנולד עיוור? איך זה שעכשיו הוא יכול לראות?" "אנחנו יודעים שהוא הבן שלנו", ענו ההורים, "ואנחנו יודעים שהוא נולד עיוור. אבל איך הוא יכול לראות עכשיו, או מי פקח את עיניו, אנחנו לא יודעים. תשאל אותו. הוא בגיל; הוא ידבר בשם עצמו." הוריו אמרו זאת כי הם פחדו מהמנהיגים היהודים, שכבר החליטו שכל מי שיכיר בכך שישוע הוא המשיח יורחק מבית הכנסת. זו הסיבה שהוריו אמרו, "הוא מבוגר; תשאל אותו." פעם שנייה הם זימנו את האיש שהיה עיוור. "תן כבוד לאלוהים על ידי אמירת האמת," הם אמרו. "אנחנו יודעים שהאיש הזה חוטא." הוא ענה: "אם הוא חוטא או לא, אני לא יודע. דבר אחד אני כן יודע. הייתי עיוור אבל עכשיו אני רואה!" ואז שאלו אותו: "מה הוא עשה לך? איך הוא פתח לך את העיניים?" הוא ענה: "כבר אמרתי לך ולא הקשבת. למה אתה רוצה לשמוע את זה שוב? האם גם אתם רוצים להיות תלמידיו?" ואז הם הטיחו בו עלבונות ואמרו: "אתה תלמידו של הבחור הזה! אנחנו תלמידיו של משה! אנחנו יודעים שאלוהים דיבר עם משה, אבל לגבי הבחור הזה, אנחנו אפילו לא יודעים מאיפה הוא בא". האיש ענה, "עכשיו זה מדהים! אתה לא יודע מאיפה הוא בא, ובכל זאת הוא פקח את עיניי. אנחנו יודעים שאלוהים לא מקשיב לחוטאים. הוא מקשיב לאדם האלים שעושה את רצונו. אף אחד לא שמע מעולם על פתיחת עיניו של אדם שנולד עיוור. אם האיש הזה לא היה מאלוהים, הוא לא היה יכול לעשות דבר". על כך השיבו: "היית ספוג בחטא בלידתך; איך אתה מעז להרצות לנו!" והם זרקו אותו.
ישוע שמע שהם השליכו אותו, וכשמצא אותו, אמר: "האם אתה מאמין בבן האדם?" "מי הוא, אדוני?" שאל האיש. "תגיד לי כדי שאאמין בו." ישוע אמר: "עכשיו ראית אותו; למעשה, הוא זה שמדבר איתך." ואז אמר האיש: "אדוני, אני מאמין", והוא סגד לו.
ישוע ריפא אישה שהייתה חולה במשך שמונה עשרה שנים (לוקס י"ג:10-17)
בשבת, ישוע לימד באחד מבתי הכנסת, ושם הייתה אישה שנכה מרוח במשך שמונה עשרה שנה. היא הייתה כפופה ולא יכלה להזדקף כלל. כשראה אותה ישוע, קרא לה קדימה ואמר לה: "אישה, את משוחררת מחולשתך." אחר כך הניח עליה את ידיו, ומיד היא הזדקפה והיללה את ה'. התמרמר בגלל שישוע ריפא בשבת, אמר מנהיג בית הכנסת לאנשים: "יש שישה ימים לעבודה. אז בוא ונרפא בימים ההם, לא בשבת". ה' ענה לו: "צבועים אתם! האין כל אחד מכם בשבת מתיר את השור או החמור מהדוכן ומוציא אותו החוצה לתת לו מים? אז לא צריכה האישה הזאת, בת אברהם, שהשטן החזיקה כבולה שמונה עשרה שנים ארוכות, להשתחרר ביום השבת ממה שכבל אותה?" כשהוא אמר את זה, כל יריביו הושפלו, אבל האנשים היו מרוצים מכל הדברים הנפלאים שהוא עושה.
ישוע ריפא אדם מנפטת (לוקס י"ד:1-4)
בשבת אחת, כאשר ישוע הלך לאכול בביתו של פרושים בולט, צפו בו בקפידה. שם מולו היה אדם שסבל מנפיחות חריגה בגופו. ישוע שאל את הפרושים ואת המומחים להלכה, "האם מותר לרפא בשבת או לא?" אבל הם שתקו. אז אחז באיש, ריפא אותו ושלח אותו לדרכו.
ישוע טיהר עשרה מצורעים (לוקס יז 11-19)
כעת, בדרכו לירושלים, נסע ישו לאורך הגבול בין שומרון לגליל. כשהוא נכנס לכפר, פגשו אותו עשרה אנשים עם צרעת. הם עמדו מרחוק וקראו בקול רם, "ישו, מאסטר, רחם עלינו!" כשראה אותם, אמר: "לכו והראו את עצמכם לכהנים." ובעודם הלכו, הם התנקו. אחד מהם, כשראה שהוא נרפא, חזר והלל את אלוהים בקול רם. הוא השליך את עצמו לרגלי ישוע והודה לו - והוא היה שומרוני. ישוע שאל, "לא כל העשרה נוקו? איפה התשעה האחרים? האם איש לא חזר להלל את ה' חוץ מהזר הזה?" ויאמר לו: קום ולך; האמונה שלך עשתה אותך בריא."
ישו גידל את לזרוס מהמתים (יוחנן י"א:1-46)
עכשיו אדם בשם לזרוס היה חולה. הוא היה מביתאניה, הכפר של מרי, ואחותה מרתה. (מרים זו, שאחיה לזרוס שכב כעת חולה, הייתה אותה אחת ששפכה בושם על האדון וניגבה את רגליו בשערה.) אז שלחו האחיות הודעה לישו, "אדוני, זה שאתה אוהב הוא חולה." כאשר שמע זאת, ישוע אמר: "המחלה הזו לא תסתיים במוות. לא, זה לכבוד אלוהים כדי שבנו של אלוהים יתפאר באמצעותו." עכשיו ישוע אהב את מרתה ואת אחותה ואת אלעזר. אז כששמע שאלעזר חולה, הוא נשאר במקום שבו היה עוד יומיים, ואז אמר לתלמידיו: "בואו נחזור ליהודה". "אבל רבי," אמרו, "לפני זמן קצר ניסו היהודים שם לסקול אותך, ובכל זאת אתה חוזר?" ישוע ענה: "האם אין שתים עשרה שעות של אור יום? כל ההולך ביום לא ימעד, כי הוא רואה לאור העולם הזה. כאשר אדם הולך בלילה הוא מועד, כי אין לו אור". לאחר שאמר זאת, המשיך ואמר להם: "אלעזר ידידנו נרדם; אבל אני הולך לשם כדי להעיר אותו." ענו תלמידיו: "אדוני, אם הוא ישן, הוא ישתפר". ישוע דיבר על מותו, אבל תלמידיו חשבו שהוא מתכוון לשינה טבעית. אז הוא אמר להם בפשטות, "אלעזר מת, ולמענכם אני שמח שלא הייתי שם, כדי שתאמינו. אבל בואו נלך אליו." ואז תומס (המכונה גם דידימוס) אמר לשאר התלמידים: "הבה נלך גם כדי שנמות איתו".
בבואו גילה ישוע שלעזר כבר היה בקבר ארבעה ימים. עתה הייתה בתאני פחות משני קילומטרים מירושלים, ויהודים רבים הגיעו למרתה ומריה כדי לנחם אותם באובדן אחיהם. כששמעה מרתה שישוע בא, היא יצאה לקראתו, אך מרים נשארה בבית. "אדוני," אמרה מרתה לישו, "אם היית כאן, אחי לא היה מת. אבל אני יודע שגם עכשיו אלוהים יתן לך כל מה שתבקש". ישוע אמר לה: "אחיך יקום שוב." מרתה ענתה, "אני יודעת שהוא יקום שוב בתחיית המתים ביום האחרון." ישוע אמר לה: "אני התחייה והחיים. המאמין בי יחיה, אף כי ימותו; ומי שחי באמונה בי לעולם לא ימות. אתה מאמין לזה?" "כן, אדוני," היא ענתה, "אני מאמינה שאתה המשיח, בן האלוהים, שעתיד לבוא לעולם." לאחר שאמרה זאת, היא חזרה וקראה לאחותה מרי הצידה. "המורה כאן," היא אמרה, "והיא מבקשת בשבילך." כששמעה זאת מרי, היא קמה במהירות והלכה אליו. עכשיו ישוע עדיין לא נכנס לכפר, אבל עדיין היה במקום שבו פגשה אותו מרתה. כשהיהודים שהיו עם מרי בבית, מנחמים אותה, שמו לב כמה מהר היא קמה ויצאה, הם הלכו אחריה, בהנחה שהיא הולכת לקבר להתאבל שם. כשהגיעה מרים למקום שבו היה ישוע וראתה אותו, היא נפלה לרגליו ואמרה: "אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת." כאשר ישוע ראה אותה בוכה, ואת היהודים שבאו איתה בוכים גם הם, הוא התרגש מאוד ברוחו והיה מוטרד. "איפה השכבת אותו?" הוא שאל. "בוא וראה, אדוני," הם השיבו. ישו בכה. ואז אמרו היהודים: "ראה איך הוא אהב אותו!" אבל אחדים מהם אמרו: "האם מי שפקח את עיני העיוור לא יכול היה למנוע מהאדם הזה למות?
ישוע, שוב התרגש עמוקות, הגיע אל הקבר. זו הייתה מערה עם אבן שהונחה מעבר לכניסה. "קח את האבן," הוא אמר. "אבל, אדוני," אמרה מרתה, אחותו של המת, "בזמן הזה יש ריח רע, כי הוא היה שם ארבעה ימים." ואז ישוע אמר, "האם לא אמרתי לך שאם תאמין, תראה את כבודו של אלוהים?" אז הם לקחו את האבן. ואז ישוע הרים את מבטו ואמר, "אבא, אני מודה לך ששמעת אותי. ידעתי שאתה תמיד שומע אותי, אבל אמרתי את זה לטובת האנשים שעומדים כאן, כדי שיאמינו ששלחת אותי". לאחר שאמר זאת, קרא ישוע בקול גדול: "אלעזר, צא!" המת יצא, ידיו ורגליו עטופות ברצועות פשתן, ובד סביב פניו. ישוע אמר להם: "תורידו את בגדי הקבר ושחררו אותו".
לכן רבים מהיהודים שבאו לבקר את מרים וראו מה ישוע עשה, האמינו בו. אבל כמה מהם הלכו אל הפרושים וסיפרו להם מה ישוע עשה.
ישוע פקח את עיניהם של שני עיוורים (מתי 20:30-34)
שני עיוורים ישבו בצד הדרך, וכששמעו שישוע עובר על פניו, הם צעקו: "אדוני, בן דוד, רחם עלינו!" הקהל נזף בהם ואמר להם לשתוק, אך הם צעקו ביתר שאת: "אדוני בן דוד, רחם עלינו!" ישוע עצר וקרא להם. "מה אתה רוצה שאני אעשה בשבילך?" הוא שאל. "אדוני", הם ענו, "אנחנו רוצים את ראייתנו." ישוע ריחם עליהם ונגע בעיניהם. מיד קיבלו את ראייתם והלכו אחריו.
ישוע גרם לעץ התאנה לנבול (מתי כ"א:18-22)
מוקדם בבוקר, כשישוע היה בדרכו חזרה לעיר, הוא היה רעב. בראותו עץ תאנה ליד הדרך, עלה אליו אך לא מצא עליו דבר מלבד עלים. ואז אמר לו: "לעולם לא תשא שוב פרי!" מיד קמל העץ. כשהתלמידים ראו זאת, הם נדהמו. "איך עץ התאנה קמל כל כך מהר?" הם שאלו. ישוע ענה: "באמת אני אומר לכם, אם יש לכם אמונה ואינכם מפקפקים, לא רק שתוכלו לעשות מה שנעשה לעץ התאנה, אלא גם אתם יכולים לומר להר הזה, 'לך, השלך את עצמך לים'. וזה ייעשה. אם תאמין, תקבל כל מה שתבקש בתפילה".
ישוע החזיר את אוזנו של עבד הכהן הגדול (לוקס 22:50-51)
ויכה אחד את-את-עבדו של הכהן הגדול, ויקצץ את-אזנו הימנית. אבל ישוע ענה: "לא עוד מזה!" והוא נגע באוזן האיש ורפא אותו.
ישוע קם מהמתים (לוקס כ"ד:5-8)
בבהלתן השתחוו הנשים עם פניהן ארצה, אך הגברים אמרו להן: "למה אתם מחפשים את החיים בין המתים? הוא לא כאן; הוא קם! זכור איך הוא אמר לך, עוד כשהיה איתך בגליל: 'בן האדם צריך להימסר לידי חוטאים, להצלב, וביום השלישי לקום מחדש'". אחר כך נזכרו בדבריו.
הגרירה הגדולה השנייה של דגים (יוחנן כ"א:1-14)
לאחר מכן, ישוע הופיע שוב לתלמידיו, ליד הכנרת. זה קרה כך: שמעון פטרוס, תומס (הידוע גם בשם דידימוס), נתנאל מכנא שבגליל, בני זבדי ושני תלמידים נוספים היו יחד. "אני יוצא לדוג," אמר להם סיימון פיטר, והם אמרו, "אנחנו נלך איתך." אז הם יצאו ועלו לסירה, אבל באותו לילה לא תפסו כלום. מוקדם בבוקר, ישוע עמד על החוף, אך התלמידים לא הבינו שזהו ישוע. הוא קרא להם, "חברים, אין לכם דגים?" לא," הם ענו. הוא אמר, "זרוק את הרשת שלך בצד ימין של הסירה ותמצא כמה." כשהם עשו זאת, הם לא הצליחו לגרור את הרשת בגלל מספר הדגים הגדול. ואז התלמיד שישוע אהב אמר לפטרוס: "זה האדון!" ברגע ששמעון פטרוס שמע אותו אומר: "זהו האדון", הוא כרך סביבו את הבגד העליון שלו (כי הוא פשט אותו) וקפץ למים. שאר התלמידים הלכו אחריו בסירה, גוררים את הרשת המלאה בדגים, כי הם היו לא רחוק מהחוף, כמאה מטרים. כשנחתו ראו שם אש של גחלים בוערות ועליה דגים וקצת לחם. ישוע אמר להם: "תביאו כמה מהדגים שזה עתה תפסתם." אז סיימון פיטר טיפס בחזרה לתוך הסירה וגרר את הרשת לחוף. הוא היה מלא בדגים גדולים, אבל אפילו עם כל כך הרבה הרשת לא נקרעה. אמר להם ישוע: "בואו לאכול ארוחת בוקר." אף אחד מהתלמידים לא העז לשאול אותו: "מי אתה?" הם ידעו שזהו האדון. ישוע בא, לקח את הלחם ונתן להם אותו, וכך עשה עם הדגים. זו הייתה הפעם השלישית שישוע הופיע לתלמידיו לאחר שקם מן המתים.